מה קורה לנו כאשר מישהו, יהא זה אדם קרוב, שכן או אף אדם זר, מכעיס אותנו? במקרה כזה, אנחנו משוכנעים מייד שאותו אדם פועל נגדנו ורוצה להעליב אותנו. במצב זה, "הטייס האוטומטי" שבתוכנו נכנס לפעולה, ואיתו הכעס שלנו ותחושות העלבון והפגיעה הבלתי נמנעות, והן מתדלקות בנדיבות רגש תוסס מר כלפי מי שהחלטנו כי העליב אותנו. רגש זה, כמה מוכר, משתלט על תחושותינו ואופף אותנו באוויר מחניק שמקשה עלינו לנשום, ובעצם מקלקל מאוד את איכות חיינו.
אבל, האם התחושות האלה אכן בלתי נמנעות? האומנם אי אפשר להרגיש אחרת באותן נסיבות?
עלינו להאמין כי אפשר למנוע את התחושות האלה ואפשר להרגיש אחרת, גם באותן נסיבות, כאשר נאמרו אותן מילים וכאשר נעשה משהו שאינו נעים לנו. הדרך לכך אומנם קשה וזרועת עבודה עצמית, אבל היא אפשרית והתמורה לה גבוהה.
לשם כך, עלינו להניח כי תפיסת המציאות שלנו איננה בהכרח ובמאה אחוז זהה למציאות עצמה. עלינו לתת מקום למחשבה, שלפיה ייתכן שמשהו ממה שאנו חושבים איננו בהכרח נכון. כיצד נעשה זאת? למשל, אם ניזכר במקרים שבהם חשבנו שפני הדברים הם כפי שהם, ואחר כך התברר לנו שהם היו שונים ממה שחשבנו. אם נוסיף ונחשוב, נמצא עוד מקרים שבהם לא דייקנו בהבנת המציאות.
לאחר שהסכמנו עם עצמנו שאיננו צודקים תמיד בראייתנו את המציאות, אנחנו יכולים לצעוד עוד צעד ולחפש הסברים אחרים, מפייסים יותר, לדברים שליליים ומכעיסים שקרו לנו או שנפגשנו בהם. אפשר לעשות זאת בכמה דרכים.
ראשית, אנחנו יכולים להשתהות ולשחזר את הסיטואציה שבה קרה לנו אותו אירוע לא נעים. לעיתים נגלה, אולי להפתעתנו, שאמרנו לזולת משהו תוקפני ופוגע ובעצם, דבריו אלינו היו תגובה לדברים שאמרנו. הוא נפגע, וכדי לשמור על כבודו הוא פגע בנו. כשניזכר בכך, נגלה להפתעתנו שלא התכוונו לפגוע בזולת ולא הבנו שדברינו פגעו בו והזיקו לו. כאשר זה יקרה, יפחת העלבון שחווינו, ייווצר איזון בין העלבון שלנו לבין העלבון של הזולת וליבנו יירגע.
אנחנו יכולים גם לחשוב על כך שיחסו של הזולת אלינו אינו תלוי בעיקר בהתנהגותנו, אלא דווקא באישיותו ובתפיסת המציאות שלו. אולי הוא חושד דרך קבע בסובבים אותו, אולי הוא אלים מטבעו ומגיב דרך קבע באלימות לדברים שאינם מוצאים חן בעיניו? אולי ביטחונו העצמי מעורער והוא חושד כי כל מילה שנאמרת לו מכוונת לפגוע בו? במקרה כזה, דבריו נובעים לא ממה שעשינו אלא מאישיותו ומהסתכלותו על המציאות. כיוון שכך, פוחת הצורך שלנו להגן על האגו שלנו, ופוחת העלבון שלנו.
עוד אפשר, שפירשנו לא נכון את דבריו של האדם השני. ייתכן שהם שיקפו תיאור שלנו שיש בו משהו מן האמת, וגם אם אותה אמת איננה מחמיאה, היא איננה בהכרח מעליבה. אם לא ניעלב, יהיה בכך פתח להידברות עם הזולת, והוא יעריך את העובדה שאנחנו מוכנים לבדוק את עצמנו ואולי אף להשתנות. ייתכן גם שדבריו נאמרו כמחמאה ואילו אנחנו פירשנו אותם כעלבון, וייתכן שהם נאמרו כעלבון אבל אם נשתהה מעט נבין שעבורנו הם מחמאה. למשל, אפשר שייאמר עלינו שאנחנו רגישים "מדי", אבל אנחנו חופשיים להחליט שאנחנו רגישים בדיוק במידה הנכונה, ואילו הזולת הוא גס הרוח וגס הרגש.
וייתכן גם שאכן הזולת פגע בנו באותה סיטואציה אך אם נשתהה רגע ניזכר, שגם אנחנו כמוהו פוגעים כל הזמן באחרים, אולי מבלי משים. אם כולנו דומים בכך, אזי קל לנו לסלוח לאחרים, כפי שקל לנו מאוד לסלוח לעצמנו. כולנו לא מושלמים, ועדיין כולנו כמהים לקשר וחיבה עם האנשים הסובבים אותנו. בכך כולנו דומים, ויש בכך נחמה רבה.
אם ניעצר רגע, נשתהה ולא נגיב מייד, רבים הסיכויים שנרוויח ואיכות חיינו תשתפר. רוחנו תשקוט וחומצת העלבון תאבד את כוחה. ואם עדיין נותרנו עם העלבון, תמיד פתוחה בפנינו האפשרות להישאר איתו. אורח עקשן שכמוהו לא במהרה יעזוב את רוחנו, ותמיד נצטרך להתאמץ כדי לבעוט אותו מחוץ לביתנו.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
